החלטה בתיק מ"ת 23861-03-11 - פסקדין

מונחת בפני בקשה למעצר הנאשם, עד תום ההליכים נגדו, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשם עאמר עאסלה (להלן: " המשיב") הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה בכונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " חוק העונשין"); ועבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק.

בהתאם לנטען בכתב האישום, ביום 7.3.11 הגיע הנאשם לבית דודו, ודקר את בן דודו, משהור עאסלה (להלן: " המתלונן") בבטנו, באמצעות סכין וברח מהמקום. עת שהרקע למעשים, הינו ויכוח שניצת בין דודיו של המשיב, ובני דודיו, כשהמתלונן ביניהם, על חלקת אדמה, ובמהלכו של אותו ויכוח נפגע אביו של המשיב בפניו.

כתוצאה ממעשי הדקירה, נגרם למתלונן פצע דקירה בבטן עם קרע באונה השמאלית של הכבד.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. המבקשת הפנתה לעיקרי טיעון שהגישה בעניינו של המשיב, בו היא טוענת לקיומם של ראיות לכאורה, מהם הודעות המתלוננים והודעת עדי ראיה לאירוע. לגישת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיב מקימים חזקת מסוכנות, בהתחשב בשימוש שנעשה בנשק קר, וכן "ביד הקלה" לאותו שימוש. המבקשת מדגישה כי מעשי המשיב לא היו ספונטאניים, אלא שהמעשים היו מתוכננים לאחר שהמשיב נתן דעתו עליהם, מכאן שלגישתה מעשי המשיב מצביעים על זלזול בחיי אדם, תעוזה וחוסר מורא, בייחוד עת שהסיבה שבגינה התפתח הריב הינה פעוטה. בנוסף כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט בהתחשב בעובדה כי המתלוננים והעדים הם בני כפר אחד, ובני משפחתו של המשיב. על כן לגישת המבקשת, אין מקום לשקול חלופת מעצר בעניינו של המשיב.

ב"כ המשיב מסכים מהבחינה העקרונית לקיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב, עם זאת לדעתו, יש מקום לבחון שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. ב"כ המשיב מבהיר, כי המדובר באדם ללא עבר פלילי, שמעולם לא הסתבך עם רשויות החוק. לטענתו המשיב עובד באורח קבע למחייתו ומנהל אורח חיים נורמטיבי. כך גם שולל ב"כ המשיב, את החשש לשיבוש הליכי משפט או החשש להימלטות מהדין.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיב במסגרת כתב האישום. כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק, שיש בהן להצביע על אשמתו של המשיב, כמיוחס לו בכתב האישום.

כך ניתן למנות את הודעתו של המתלונן, לפיה המשיב שהינו בן דודו, דקר אותו באמצעות הסכין וכלשונו "היה ממש צמוד אליי,הכניס לי את הסכין ממש בפנים". [ע' 3 להודעתו מיום 8.3.11 מסומן 18].

כך גם ניתן למנות את הודעותיהם של אחי המתלונן, מוחמד [מסומן 5]; אחות המתלונן, ורדי [מסומן3]; ועדותו של אבי המתלונן סלימאן [מסומן 4], ואשר ראו את המשיב דוקר את המתלונן.

אסתפק בסקירה זו של הראיות, לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי, הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק. אין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות, אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתיד המשיב ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עסוק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי. די לו לבית המשפט, במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים, אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן.

השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).

המסוכנות הנלמדת מהעבירות

כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר. בפסיקה עניפה הוסברה והובהרה מידת המסוכנות העולה מהשימוש בסכין לפתרון סכסוכים, על השלכותיה השליליות של התופעה על החברה ועל הצורך במיגורה. וכך הדברים תומצתו על-ידי כב' השופט חשין שנאמרו בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.4.94):